<h1>ריבב"ן</h1>
<h2>דף ב.</h2>
אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר. וטעמ' מפרש לקמן. ולמה אמרו שתי שורות במרתף צריך בדיקה. אברייתא קאי, דקתני אוצרות יין צריכין בדיקה, ולמה אמרו כול'. [אחרי שאמרו כל מקום שאין מכניסין בו חמץ אינו צריך בדיקה למה הוצרכו לבודקן, ומפרש, לא אמרו אלא במרתף שמכניסין בו חמץ מסתם ומסתפקין ממנו יין]. שתי שורות לבית שמאי, פליגי בגמרא [ח' ע"ב], יש אומ' מן הארץ עד שמי הקורה [אותן שתי שורות, החיצונה הרואה את הפתח על פני כל רוחב המרתף, והשורה שלאחריה, צריך לבדוק מן הארץ ועד התקרה. שמי קורה כמו שמי השמים]. ויש אומ' שורה אחת כמין גם שורה אחת הרואה את הקורה, דהיינו כל החביות העליונות על פני אורכו ורוחבו של מרתף, ושורה החיצונה מן הארץ עד שמי קורה. שתי שורות דבית הלל, החיצונה ושל פנים הימנה [שתי שורות דבית הלל, חיצונה ושלפנים הימינה. בגג החביות בודק שתי שורות על פני רוחב המרתף, שהן שתי שורות עליונות זו בצד זו].
<h2>דף ג.</h2>
באתריה דרב הונא קרו נגהי ללילה. לישנא מעליא, להתחיל המסכת בלשון נאה. עיקם הכת'. כאדם שמעקם הדרך, מרבה בדרך, הכא נמי הוסיף באותיות. אע"ג דבכמה מקומות כת' טמא, הוסיף במקום אחד להודיעך. בדבר השוה תפוס לשון נקי. וכתב במקומות הרבה לשון טמא, שילמד אדם לתלמידיו דרך קצרה. בזב קראו מרכב, דכת' [ויקרא ט"ו] וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב, ובאשה קראו מושב, דכת' [שם] וכל כלי אשר היא יושבת עליו, לרבות המרכב, ודרך כבוד הוא, שאינו דרך ארץ להזכיר רכיבה באשה, שצריכה פיסוק רגלים. ואומ' [איוב ט"ו] ותבחר לשון ערומים, אפילו בדרבנן צריך לספר לשון כבוד. ודעת שפתי ברור מללו [שם ל"ג], אפילו בלישנא בעלמא. ומוסקין בטומאה. מסיקה בזיתים, בצירה בענבים. וטעמ' דמילתא. בצירה צריכה כלים טהורים. דיל' אתי למיבצרינהו בכלים מזופפות דלא אזיל משקה לאיבוד, וניחא ליה במה דנפיק. אבל מסיקה, אפילו עבדינהו בכלים מזופפין, מוהל הוא דנפיק מינה ולא חשיב משקה. הכי איתא במסכת שבת [י"ז ע"א].
<h2>דף ד.</h2>
בשעה שבני אדם מצוין בבתיהם, לערב כל אדם חוזר לביתו. ועוד, שאור הנר יפה לבדיקה, מפני שמכניסו לחורין וסדקין. לא ליפתח בעידניה, ללמוד בזמנו כמו שרגיל, ואתי לאימנועי ממצוה לבדוק.
המשכיר בית לחבירו בי"ד, בי"ג השכירו ליכנס בו לדור בי"ד, וקנאו בכסף, בשטר ובחזקה, דקיימא לן שכירות נקנה בכסף בשטר וחזקה, מסירת המפתח אינו אלא שיוכל ליכנס ולבדוק. ואם לא נתן לו המפתח אין החמץ ברשותו. [ורש"י פירש, מסירת המפתח היא קנית השכירות, ואם עד שלא מסר לו המפתח חל י"ד, חלה חובת הבדיקה על המשכיר שעדיין היה ברשותו ואע"פ שמסר לו בו ביום כבר חלה עליו חובה בי"ד שחרית]. דלא הוי מקח טעות בעבור הבדיקה דניחא ליה לאיניש לעשות מצוה בין בגופו בין בממונו אלא עלילה אחרת מוצא שאינו רוצה הבית וטוענו שהשכרת לי בחזקת שהוא בדוק.
<h2>דף ד:</h2>
תנן התם, גרסינן אע"ג דבפרקין היא, תולין, לא אוכלין. אבל ליהנות מותר. דכולי עלמ' חמץ משש שעות ולמעלה אסור מדאורייתא, ושעה ששית מדרבנן. ביום הראשון תשביתו [שמות י"ב], דמשמע דיום ראשון מהני שבעת ימים, אם כן ימצא שאור בביתו, אלא לרבות י"ד לביעור, והאי ראשון לכל הני ז' ימים קאמר. [ואימא לילי י"ד לביעור, לשלא ימתין עד הבוקר, והכי קאמ' אך בכניסת יום הראשון תשביתו]. אך חלק. מעוטא הוא לחלק חצי היום. הרחקה יתירה, שעה שישית.
<h2>דף ה:</h2>
לא יראה לך שאור [שמות י"ג]. של אחרים, גוים, בדלא קביל עליה אחריות, ושל גבוה, חמץ הקדש. יטמין משלו, בכלים, שלא יראה, ויקבל פקדונות, שהרי אינו שלך. אין לי. בגמרא מפרש. אין לי דמותר לראות משלאחרים דכת' לא ימצא לך, במצוי אצלך הוא דאסור, אין אלא בגוי שלא כיבשתו, דמותר לראות, גוי שכבשתו, שאינו עובר, גוי שכבשתו לעבד ושרוי עמך בחצר לשכירות בעלמא, שאין אחריותו עליו, ואע"פ שמפרנסו עד עתה יכול לומ' לו עשה עימי ואיני זנך, ואפי' למאן דאמ' [גיטין י"ב ע"א] אין יכול הרב לעבד כול', הכא שרי, שהרי נתנו לו קודם איסורו. [ת"ל לא ימצא, ופריך בגמרא תנא מהדר אהתירא וקא נסיב לה קרא דאיסורא, ומשני, להיתירא נסיב לה, משום שנאמ' בגבולין בשאור לך לך תרי, לא יראה לך שאור בכל גבולך כו' וכת' לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך, ואם אינו ענין האי לך בגבולין גבי ראייה, דהא כבר אמור, תנהו ענין ללא ימצא, ודרוש ביה הכי, לא ימצא לך במצוי אצלך, דהיינו שרוי עמך בחצר, קאמינא לך, דאין חמץ אסור אלא אם כן שלך, אבל אתה מוצא את אלו. כן פרש"י]. אין לי אלא בבתים, עובר בכל הני, דלא יראה דכת' בגבולין בית נמי משמע, דבית נמי משמע בכלל גבול, הואיל דפרט לך קרא לך בגבולין, ובבית כת' לא ימצא, הייתי אומר, שלא נדרש, בבתים, שלך אי אתה רואה וכולי, באה גזירה שווה ללמד חומרא דכת' בבתים, לעבור בבל יראה ובל ימצא, ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הגוים, להחמיר. ובל יראה לא אצטריך בגבולין בגזירה שוה, דהא כת' לא יראה לך שאור בכל גבולך, אלא איידי דנקט שאר חומרי נקט נמי הא. ואי אמרת כיון דבית בכלל גבול הרי כת' בבתים קולא, לך, להתיר בשלאחרים, בלא גזירה שוה. משום דכת' בבתים לא ימצא, הוה משמע אפילו בשלאחרים, להכי צריכה גזירה שוה וקולא שנ' בגבולין. דכת' לא יראה לך, שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה שלאחרים ושלגבוה, אף בבתים כן. דבני חילא, שהמלך ציוה לאופות להם פת.
<h2>דף ו.</h2>
בהמת ארנונא, המלך נוטל מהן עישור, פטורה מן הבכורה, דקיימא לן, כל שיד גוי באמצע פטור מן הבכורה, דכת' כל בכור בישראל, ולא באחרים, דהיינו גוים. ואפילו יש בו חלק בדבר מועט, אפילו באזנו, כדמפרש בפרק קמא דבכורות [ג' ע"א]. ואע"ג דמצי ישראל לסלק לו לגוי במעות, דנראה שאין לו בגוף הבהמה, פטור, דהשתא מיהא הא לא סלקיה. חייבין בחלה מדרבנן, מחלקו של ישראל. לית ליה קלא, דיש חלק לגוי ואתו למיחשדיה.
כופה עליו כלי כדי לגונזו מן העין שלא ישכח ויאכלנו, בבל יראה לא עבר דכבר ביטלו, לטלטלו אסור דהרי כאבן, ולערב ישליכנו לכלבו. עושה לו מחיצה, כגון שלא קיבל אחריות עליו. ובכפיית כלי לא סגי כל ז' ימים, שמא יטלטל הכלי בתוך המועד וישכח ויאכל, שהגוי הפקידו בידו לזמן מרובה.
קודם ל' יום, דאכתי לא נקט במילי דפסח ולא חל עליו מצות ביעור. וכגון שאין דעתו לחזור קודם פסח, אבל דעתו לחזור, אפילו קודם ל' יום זקוק לבער, שמא יבוא תוך ימי הפסח ועבר עליו, דההיא שעתא לאו ברשותיה קאי דליבטליה, וכשרואהו מיד עובר עליו, דהוי מצוי אצלו. וכגון שאין בביתו שיבדוק בזמנו. ביתו אוצר, שהכניס שם תבואה ותחתיה חמץ, שאין בדעתו לפנותו, והוי כחמץ שנפלה עליו מפולת, ולכשיגיע ליל י"ד יבטלינו, כדאמ' התם [להלן ל"א ע"ב] וצריך לבטלו בלבו. מאי טעמ'. הואיל דבדק ליל י"ד, ומה ששייר לצורך מחר הטמינו, למה צריך ביטול. גלוסקא, ככר נאה, דעתיה עילוייה, ואם ישהנה עובר בבל יראה. ולא מצי מבטל לה דאינו ברשותו, ואם משהי ליה עובר בבל יראה.
<h2>דף ו:</h2>
אינו ברשותו, חמץ משש שעות ולמעלה, שאסור, נמצא שאינו שלו, ובור ברשות הרבים, שאין רשות הרבים שלו, ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו, להתחייב בחמץ בבל יראה, ובבור להתחייב בנזקיו משש שעות ולמעלה. מתחלת שעה שישית. בחטי קרדונייתא, פי', הרי אררט תרג' טורי קרדו, דשרירן, קשין, לשון שריר וקיים, ואם נישורו במים ונתייבשו, אין חוששין לקידושיו. ואי אמרת, כיון דתחלת שעה ששית דרבנן הוא, היאך מבטל קידושין מדאורייתא, דמדאורייתא לא איתסר אלא מתחילת ז'. כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש, ואפקעינהו רבנן לקידושיה מיניה, דהוי כאילו לא יהב לה מידי, הואיל דאסור בהנאה.
<h2>דף ז.</h2>
מבטלו בליבו (אחר) [אחד] שבת, משמע שיכול לבטלו אפי' ביום טוב עיסה מגולגלת במים ועדיין לא החמיצה.
<h2>דף ז:</h2>
לבער חמץ, דאי, על ביעור, לשעבר משמע, על ביעור שביערתי. והילכתא על ביעור חמץ נמי להבא הוא. וכל המצוות מברך עובר לעשייתן חוץ מן הטבילה, דטביל ואחר כך מברך, דאכתי גברא לא חזי. וגוי הוא דאינו גר עד שימול ויטבול. צריכין טבילה לקירויין, והנדה ע"י שכבת זרע שפלטה, אבל בעבור הזיבות אינו חושש, דיכול להתפלל ולברך, דמאי דתיקן עזרא טבילה, לבעלי קריין ולא לשאר טמאים. ור'ש'פ', חוץ מן הטבילה, טבילת בעלי קריין מפני תקנת עזרא דקיימ' לן בברכות [כ' ע"ב], שאסור בדברי תורה ובברכה, דעזרא תיקן טבילה לבעלי קריין. ומשום ההיא טבילה תיקן לכל הטבילות ברכתן בסוף. ויזהר אדם שלא ישיח בין בדיקה לביטול שלא ישיח דעת מן (הטבילה) [הביטול].
פיס'. לאור החמה. ירוש' וכי יש חמה בלילה. תיפתר, בשלא בדק בלילה. ולא לאור האבוקה, שאין יכול להכניסו לחורין ולסדקין. אחפש את ירושלם בנירות [צפניה א']. ואי אמרת קילותא היא, דלא בדיקנא לירושלם בשרגא דזוטר נהורא, דעון זוטרא לא משתכח, ת"ל [משלי כ'] נר אלהים נשמת אדם, דבדיקא מעליא הוא, דכת' [שם] חופש כל חדרי בטן. ואכסדרה, בין שאין לו אלא ג' דפנות ואורה מרובה.
<h2>דף ח.</h2>
פיס'. העליונים והתחתונים, שאין אדם נהנה מהן דלא ניחא תשמישתייהו. ורפת בקר ולולין של תרנגולין ואוצרות שכר בבבל צריכין בדיקה, במסתפק ממנו. בזוטרי, צריך בדיקה, דבתוך האכילה מביא דג קטן לקינוח סעודתו, ובשעה שהולך להביא, שמא ישכח שם פיתו שמוליך בידו. כשפים עושה לי ויסתכן שהעורבים וכלבים מצויין שם בזמן הזה ויאכלוהו.
<h2>דף ט.</h2>
פיס'. שמא גיררה חולדה לאחר שבדק זוית זו ובא לבדוק בזוית אחרת, שמא בזוית זו גררה חולדה והביאה חמץ ממקום אחר, דאם כן דיש לחוש, אפילו מחצר זו לחצר אחרת, וכי ישראל יכולין לבער חמיצם כאחת.
<h2>דף י:</h2>
בתוך המועד ולאחר המועד, בתוך הפסח ולאחר הפסח. לאחר הפסח, דחמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה, לפיכך צריך בדיקה. ור'ש'פ', בתוך המועד, שעה ששית. לאחר המועד, לאחר שעה ששית. יניחנו בצנעא. כדי שלא תבוא חולדה ויטול בפנינו, וצריך בדיקה אחריו.
<h2>דף יב:</h2>
פיס'. גזירה משום יום המעונן, ואתי למיחלף חמש בשבע, דאי לא מיחלף אלא חמש בשש לא היינו גוזרין על איסורא דרבנן. לא ניכול, דיל' אתי למיחלף ד' בז'.
<h2>דף יג.</h2>
תלויות, ספק טומאה ספק טהורה. ומשיירין מזון ב' סעודות. דסעודה שלישית ליכא, ומשלים ג' סעודות במיני מגדים. ויש מביאין ראיה מיכן, שאין עושין ב' סעודות באכילה ראשונה של שחרית, להפסיק סעודתו ומברך, ועוד חוזר וסועד. ואינה ראיה. שתי סעודות שתי שביעות, דאע"ג דמפסיק סעודתו, שביעה אחת היא.
<h2>דף כא.</h2>
כל שעה שמותר לוכל, אוקימ' בגמ' כל שעה שכהן מותר לוכל בתרומה, דהיינו שעה חמישית, מותר להאכיל, ישראל, לבהמה לחיה ולעופות, וסתמא כרבן גמליאל, דתנן רבן גמליאל אומ' חולין נאכלין כל ארבע ותרומה כל חמש. ומוכרו לנכרי, לאפוקי מדבית שמאי, דאמרי לא ימכור אדם חמיצו לגוי אלא אם כן יודע שכלה קודם הפסח. ומותר בהנאתו, אפילו לאחר זמנו, וכגון שחרכו קודם זמנו דאינו ראוי לוכל, מותר אפי' לאחר זמנו. עיבר זמנו אסור בהנאתו לשעה שישית, שהוא מדרבנן, אפילו הכי אסור בהנאה. ויש ספרים שגורסין, לא נצרכה לשעות רבנן, מתחלת שעה ששית עד הערב, וכולהי אסירי לר' שמעון דאמ' בפירקין [כ"ח ע"ב] דאינו אסור מדאורייתא אלא בזמנו, דנהי דחייב לבער בשעה שישית, ואם לא ביער אינו אסור בהנאה אלא מדרבנן, אבל עבר על עשה דהשבתה. לא יסיק בו תנור וכיריים, אפי' לר' יהודה, דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה, בהדיה דשריף ליה בשעה שישית אסור להסיק בו תנור וכיריים וליהנות מהם. מפרר הפת, שלא ימצאנו אדם ככר שלם או מטיל לים בעייניה, שנמאס מיד.
<h2>דף כה.</h2>
בכל איסורין מתרפ[א]ין במקום סכנה חוץ מעצי אשירה, אילן שנעבד. לכך נאמ' בכל מאודך, שאם נוטל ממונו אם לא יעבוד ע"ז, יפסיד ממונו ולא יעבוד. וכן אם רצה להורגו יהרג ואל יעבור. הא דאמ' ואהבת את יי' ביחוד השם כת' שלא יעבוד ע"ז.
<h2>דף כה:</h2>
תוס'. בערוך, בערך רצח גרסי'. וכי מה למדנו לרוצח מעתה. פי', מה נלמוד לרוצח מן הנערה המאור[ס]ה. וכי יש לומ' אם יקום איש על רעהו ורצחו אין לו דין מות כמו זאת הנערה שכת' בה, אין לנערה חטא מות, אלא זאת הנערה באת ללמד מאחרים ונמצאת למידה היא, והוקשה לרוצח, מה רוצח ייהרג ואל יעבור, כך נערה מאורשה, אם יאמר הישמעי לי ואם לאו אני הורגך, תיהרג ואל תעבור, ואל תישמע לו, ואם תפשה ונתחזק עליה אין לה חטא מות. וכן גריס ופי' גם רבי' חננאל, ורבינו שלמה גריס. וכי מה ענין רוצח אצל נערה מאורסה, מה למדנו, אם לפטור באונס הרי כבר נאמ' ולנערה לא תעשה דבר, הרי זה בא ללמד ונמצא גם למד. זה למד מזה. מקיש רוצח לנערה מאורסה. מה נערה מאורסה ניתן להצילה בנפשו של בועל דכת' אין מושיע לה, הא יש לה מושיע, הושיעה בכל מה שאתה יכול ואפילו להרוג הבועל, רוצח נמי ניתן להציל הנרדף בנפשו של רודף. ומקיש נערה מאורסה לרוצח. מה רוצח ייהרג ואל יעבור, אף נערה מאורסה, ייהרג הבועל ואל יעבור. אם אמרו לו, בעול ארוסת חבירך ואך תיהרג, ייהרג ואל יעבור. ויש ספרים שכתוב בהן. תיהרג ואל תעבור, דמשמ' תיהרג האשה ואל תעבור. ומאסתר לא ילפינן, דלא מסרה נפשה להריגה, משום דאחשורוש להנאת עצמו מתכוין ולא להעבירה על הדת, כדאיתה בסנהדרין בפרק סורר ומורה. מרי דוראי, אדון הכפר שאני דר בו. דדמא דידך סומק, למה באת לישאל, לפי שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש. הני מילי, שאין מיתה לאחר, אבל הכא מה לי להציל אותך ולהמית אותו. מי יאמר דדמא דידך סומק. מי שראוי לחיות ימים רבים דמו אדום, ומי שראוי למות, דמו משחיר. גרגי דעורלה, זיתים שאינם מבושלין. אישתא צמירתא, קדחת חמה. מידי דרך הנאתן קא עבידנא, לאכול מהן או להנות משמנן לאחר שיתבשלו.
הבאה לו לאדם בעל כרחו, שעבר דרך ע"ז והריח ריח קטורת תועבה. אפשר לילך דרך אחרת, וקא מיכווין להריח. לא אפשר לילך דרך אחרת, ומיכוין להריח, אסור, אפילו לר' שמעון. לא איפשר לילך דרך אחרת, ולא קא מיכוין להריח, אפילו לר' יהודה שרי. כי פליגי דאיפשר ולא קא מיכוין, ואליבא דר' שמעון, אביי כר' שמעון. ורבא, אמר לך, עד כאן לא אמ' ר' שמעון אלא היכא דלא איפשר, אבל היכא דאיפשר לא אמ'. איכא דאמ' כולי, אביי אמר מותר, ואליבא דר' יהודה, דעד כאן לא אסר ר' יהודה דבר שאין מתכוין אלא בדאיפשר, אבל בדלא איפשר שרי אפילו מתכוין. ורבא אמ' אסור, עד כאן לא אמ' ר' יהודה דבר שאינו מתכוין כמתכוין, לחומרא, אבל לשוויי מתכווין כשאין מתכווין להקל, היכא דלא אפשר לא אמ' אלא ודאי אסר.
<h2>דף כו:</h2>
פיס'. קליפי ערלה, קליפי אגוזים וכיוצא בהם, שהם שומר לפרי ונאסרין משום דכתיב [ויקרא י"ט] את פריו, את הטפל לפריו, קשין של כלאי הכרם אסורין. דלא כתיב ביה פרי, תנור חדש יותץ, לפי שנתחזק ונגמר על ידי היסק דאיסור. יוצן, שלא יהנה מהיסק זה. אפה בו את הפת, בדיעבד, הפת אסורה, בשאבוקה כנגדו, דיש שבח עצי איסור בפת. בישלה על גבי גחלים, אפילו לרבי מותרת, דהאיסור כבר בטל. וגחלים איצטריכא ליה, וכל שכן בתנור גרוף. זה וזה גורם, חדש שנגמר בעצי איסור, ולכשיסיקנו בעצי היתר אחרי כן, זה הוא גורם היתר. [לשון הרי"ף] זורעין תחתיה, תחת אשירה, דהתם גרם איסור מן העלין הנושרין מן האשירא, שהן אסורין, והקרקע של היתר. משום דיש שבח עצים בפת, דאבוקה כנגדו והפת נאפת, לפי שהאיסור בעין וכל האפייה על ידי עצי איסור. שבישלן, שצרפן בעצי ערלה, אסורי, דאין כאן גורם שיני, כשממלאן על ידי גורם ראשון משתמש בהן. והקדירה נמי שצרפה מקבלא בישולא, המים שישים בקדירה, קודם שיבואו עצי היתר, ואין כאן גורם שיני כתנור שכבר נגמר בעצי איסור, ועוד מביא עצי היתר ומסיקין אותו.
<h2>דף כח.</h2>
[פיס']. מותר בהנאה, שאין לקונסו. אבל של ישראל, שעבר עליו בבל יראה, אסור בהנאה מדרבנן, אליבא דר' שמעון, וטעמ' משום דעבר בבל יראה ובל ימצא. וקנסא הוא, דאילו לר' יהודה אסור מן התורה, דג' קראי כתיבי, חד לפני זמנו וחד לאחר זמנו וחד לתוך זמנו. וכי קניס ר' שמעון כשחימץ בעייניה. אבל על ידי תערובות, כגון קדירות שבישל בהן קודם הפסח וכיוצא בו, דאין איסור בעייניה, אין לקנוס, חמץ בין לפני זמנו, משעה שישית עד שתחשך, בין לאחר זמנו, לאחר הפסח. בזמנו, בתוך ימי הפסח, בין נתערב במינו, במיני קמחים ודייסא, בין שלא במינו, כגון ירקות וכיוצא בהן. ולא נתן שיעור בזמנו בכמה, אי בנותן טעם אי במשהו. שלא בזמנו, בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם, דלא קניס ר' שמעון בבל יראה אלא בחמץ דאיתיה בעייניה, אבל על ידי תערובת לא, כגון האיסור שנבלע בקדירה לא. אבל איסור המעורב בדבר אחר, כגון כותח הבבלי וכיוצא בו אמרי' בפרקין דלקמן הרי זה עובר בבל יראה. ובהאי פיסקא דפסיק הגאון יש עליו תשובות. מיהו משום חומרא דכרת הוא אין לשנות דבריו.
<h2>דף ל.</h2>
קדירות בפסח ישברו, שאינו יכול לבשל בהן אחר זמנן, ורב לטעמ' דאמ' חמץ לאחר זמנו אסור, דגזר שלא בזמנו אטו בזמנו, ולעשות בהן שלא במינן, אפילו אין בו נתינת טעם, גזר, דילמא אתי למיעבד במינן. ושמואל דלא גזר לאחר זמנו אטו זמנו, בין שלא במינו מותר, בין במינו מותר, אפילו בנותן [טעם] דסבירא ליה כר' שמעון.
מפני הרגל עבירה, שמא יבוא לאוכלה עם הבשר. אין טשין את התנור באליה. היו טחין את התנור באליה שמינה כדי להחליקו, עד שיוסק את התנור שיצא ממנה כל הבשר. ואי שני בהו ועבדינהו כעין תורא מעט כעינו של שור, ויש אומ' פת משונה בעריבות משאר פת דמתוך דמשונה הוא זכור ולא אתי למיכלה במאי דאסור ליה.
<h2>דף ל:</h2>
בוביא, כלי שעושים מרעפים וכלי חרס הוא, ואי מלייה גומרי, גחלים בוערות, והסיקו מבפנים שרי. ועל זה אנו סומכין לאופות במחבת, חמץ בשאר ימות השנה, ומצה בפסח. וכן אופין בה מלייתות של בשר ומרסקין אותה ואופין בה מלייתות של גבינה, דלגבי קדירה נמי היה מותר אי לאו דחייס עלה דילמ' פקעא. ובמחבת מתכוונין להסיקה הרבה ולא חיישינן דילמא חייס עלה. ולקתייהי, בית יד שלהן. עץ פרור, הכף והתרווד, שמנערין בהן את הקדירה. ובורמי דגללא, מדוכות שלשייש בכלי ראשון, קערות, שדי עלייהו בכלי שיני, שהיו מריקין כל הקדירות בתמחוי גדול וממנו עושין קערות קטנות ונותן לפני האורחין. אבל בעירוי מכלי, מחלוקת בירושלמי בשבת בפרק כירה [ה"ג], יש אומ' עירוי ככלי ראשון ויש אומ' ככלי שיני. ועכשיו שמערה מן הקדירה לקערות צריך להגעילן בכלי ראשון עד דפלטן האיסור שבהן. ושיעורו לא נתפרש אלא לכשיראה המים ממי הפליטה מזוהמין. וצריך שיהיו המים רותחין בעת הגעלתן, ולא ינוחו מן הרתיחה מתחילת הגעלתן עד סוף פליטתן, שאם ינוחו מרתיחתן הדרי ובלעי מה שפלטו. מטבילן — ודווקא כלי סעודה. ודווקא כלי מתכות דילפינן מגיעולי מדיין וכת' התם [במדבר ל"א], אך את הזהב ואת הכסף וגומ'. וכלי זכוכית ככלי מתכות דמו וצריכי טבילה. מגעילן במים רותחין ומטבילן — ודווקא כלי גוים הלקוחים מן הגוים צריכין טבילה, אבל כלים המגעילן בפסח אין צריכין טבילה. השפודין והאסכלאות מלבנן באור, ואינו נראה דצריכין ליבון בפסח, דהא אמרינן בפסחין השפודין והאכלאות מגעילן, ומקשה מהאי דתני בגיעולי גוים, מלבנן באור. ומתרץ, האי היתירא בלע אותו בשילה של קדשים, להכי סגי בהגעלה, דההיא שעתא שבישל בה קדשים עדיין לא נעשו נותן. הכא נמי התירא בלע, דעדיין אין בו איסור חמץ בשעה שבישל בה. וליכא למימר משום חומרא דחמץ, דיש בו כרת, צריך ליבון, דגבי נותר נמי איסור כרת יש בו. וכבר נהגו העם בליבון ואין לשנות את המנהג. מה בולעו, האיסור, בניצוצות בולע, היום כאן ולמחר כאן, כך פלטה בכך, ואין צריך להכניסה לתוך יורה אחרת, אלא לפי שהיבליעה פעמ' רבות בישל בה והגעלה אינה אלא שעה אחת צריך שיתן המים למעלה משפתי הכלי. בשאר ימות השנה, שמותר בלישה והיה צריך הגעלה שהיה ככלי של גוי. גדנפא, שפה. מאני דקונייא, כלים שמצופין בבדיל ועופרת. קרטופני, ביקועים. דשיעי, חלקים. דמדייתי, שמושחרין לשון דיו. ויש אומ' שמזיעין מן הבליעה. מידי דופנו שבלע האיסור בדופן הכלי. ואית דגרסי דופייו, הדופי והמיאוס שבלע אינו פולט. בין ירוקי, שנשתמש בהן יין נסך. תשמישו בחמין, בפסח, לפיכך בולע. יין נסך תשמישו בצונן ואינו בולע. דמצריף, שנעשה ממין עפר הניקרא אלומי בלעז ובלע טפי. לא מירוקי, מקשינן דאפי' ביין נסך אסורי, אלא מחיורי ואוכמי דשרי. בית שאור, מקום שמערבין בו השאור וממחין אותו בקמח כדי שיתחמץ, ובית חרוסת, מקום שמשתמש בו דבר חימוץ, חימוצו קשה וצריך הגעלה אע"פ שנשתמש בו על ידי צונין. אגני, עריבות. מאני דפחרא, כלי חרס.
פיס'. מותר בהנאה. ואפילו באכילה מותר. ואיידי דתנא לעיל מותר בהנאה תנא נמי מותר בהנאה. שהרהינו אצלו, שמישכנו בבית הגוי ואמ' ליה קני מעכשיו אי לא מייתינא לך עד זמן פלוני, בין שקבע לו זמן קודם פסח, בין שקבע לו זמן לאחר פסח והגיע הזמן ולא פרעו. ואי לא אמ' ליה מעכשיו, לא קני ליה הגוי במשיכה לבד. ואפילו מגוי לא קני אפילו הרהינו אצלו אי לא אמ' ליה מעכשיו. ופלוגתא דתנאי בגמ', איכא מאן דאמ' ישראל מישראל קני אפילו לא אמ' ליה מעכשיו, ישראל מגוי לא כל שכן.
<h2>דף לא:</h2>
וצריך שיבטל בליבו, שמא יתגלה ונמצא שעבר בבל יראה. חפיסת הכלב ג' טפחים, דאי לא הוי ג' טפחים יריח הכלב ויוציאינו.
<h2>דף לה.</h2>
כוסמין מין חטים לעיניין חלה, דתנן החטים אין מצטרפין עם הכל אלא עם הכוסמין, והשעורין מצטרפין עם הכל חוץ מן החטים. ודווקא בנשוך פירו' כשנושכין זה עם זה, אבל בבלול, שבלל הקמח של כולן יחד כל ה' מינין מצטרפין, דתנן במנחות בפרק ר' ישמעאל, החטים והשעורין והכוסמין ושיבולת שועל ושיפון הרי אילו חייבים בחלה ומצטרפין זה עם זה. הכי איתה בירושלמי [חלה פ"א ה"א]. אבל לעיניין תרומה אין תורמין מזה על זה, דתנן במסכת כלאים, כל שהם כלאים זה בזה אין מצטרפין, וחטים וכוסמין כלאים זה עם זה, כדתנן בריש כלאים, דברים הבאין לידי חימוץ אם אינו אופה אותם מיד יש להם ריח חומץ, אבל שאר דברים אם שוהין אותם באין לידי סירחון, שמסריחין ויש להם ריח רע. ויש מפרשין לשון וסרח העודף, ולא בא לידי חימוץ, אין חייבים על חימוצם כרת. פי' רבנו שלמה, אבל חמץ נוקשה הן, ואסור מדרבנן. נוקשה רע. ויש להקשות מר' יהושע בן לוי דאמר להו לבניה יומא קמא לא תלושו לי בחלבא מיכן ואילך לושו לי אלמא מותר ללוש לכתחילה במי פירות. וכמה מימרות מוכיחין דמי פירות אין מחמיצין כלל כל עיקר. [וגם רבי' ישעיה פירש מי פירות אין מחמיצין כלל ומותר לבשל הקמח עם שמן ודבש ואפילו חמץ נוקשה לא הוי. והכא דאמרינן אין חייבין על חימוצה כרת דמשמע כרת הוא דלא מיחייב אבל חמץ נוקשה לא הוי, הכא מיירי בעיסה שנילושה במים ועירב בה יין ושמן הילכך הוי חמץ נוקשה משום תערובת המים וחמץ גמור לא הוי משום תערובת מי פירות אבל מי פירות בלבד אין מחמיצין כלל]. תישרף מיד, שאינו יכול ליזהר שלא יחמיץ. תאפה מיד, וימהר לאופות יותר משאר מצות שאין בהם יין ושמן. שבתי היתה, אצל התלמידים שכל אחד ואחד משמש בני המדרש שבת אחת. מקטפין בו טחין אחר עריכתה. אתאן לתנא קמא דאסר בלישה והתיר בקיטוף. וחכמים בתראי אסרו בין בלישה בין בקיטוף. ומאי דאסרי, ביום ראשון, משום דהויא מצה עשירה וכת' לחם עוני.
<h2>דף לה:</h2>
פיס'. בדמאי, מיגו דאי בעי מפקר ניכסיה והוי עני וחזי ליה השתא נמי חזי ליה. שניטלה תרומתו, תרומת מעשר ולא ניטלה ממנו תרומה גדולה, וכגון שהקדימו בשיבולין ולא נתחייב בתרומה גדולה ביד ישראל, דכת' ראשית דגנך, אימתי חייב בראשית שהיא תרומה, משנעשה דגן. שנפדו, ולא ניתן החומש, ואין חומש מעכבו מלוכל. והכהנים בחלה ובתרומה, אע"ג דאינה מצוה השוה בכל. ולא בטבל, בעציץ שאינו נקוב דחייב מדרבנן. ולא מעשר ראשון שלא ניטלה ממנו תרומה גדולה וניטלה ממנו תרומת מעשר, וכגון שהקדימו בכרי שכבר נתחייב בתרומה ביד ישראל. שלא נפדו, כהלכתן, מעשר שפדאו אגב אסימון, מטבע שאין עליו צורה, והקדש שפדאו אגב קרקע. חלות תודה ורקיקי נזיר עשאן לעצמו אינו יוצא בהן, דכת' ושמרתם את המצות, מצה המשתמרת לשם מצה, וזו משתמרת לשם פסח אפילו לא נשחט עליהן לא נפיק. עשאן למכור לשוק יצא בהן, דכל לשוק אימלוכי אימליך אי מזדבני מזדבני, ואי לא מזדבני איפוק בהוא אנא, והויא משתמרת לשם מצה. מיכן יש להוכיח שמותר לאופות מצה קודם י"ד שהרי חלות מצה נעשו בי"ג, שהרי אין מביאין תודה בחג המצות. מפי מורי ה"ר מאיר ביר' משה.
<h2>דף לו:</h2>
לחלוט, מצה מורבכת בחמין עד שנאפת. ואשישה, מצה חשובה וגדולה דנראה דרך חשיבות. ואע"ג דאמרינן לקמן אין אופין בפסח יותר מז' רביעית קמח ועוד, הני מילי לכתחילה לצאת ידי חובתו, אבל דיעבד ונזהר בשמירתו מותר באכילה ולא יצא ידי חובתו משום לחם עוני. ובחלוט נמי אמרינן בפרק החולץ [יבמות מ' ע"א], חלוט דאמרינן למאי הילכתא, אמ' רבינא לומר שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח, והכא תני פרט לחלוט. יש מפרשין ההיא דפרק החולץ כגון דהדר אפיה בתנור, דלחם הוא. וה"ר ישעיה גריס התם לומ' שרשאי לאוכלו בפסח. אין אופין פת מרובה בפסח משום טירחא יתירה, אע"פ שאין אורחין וכל אחד ואחד יאפה חלקו בעבורו. ובית הלל מתירין. מכל מקום טירחא דיתור הוא. ויש מפרשין טעמייהו דבית הלל כדר' שמעון בן אלעזר דאמר מפני שהפת יפה בשעה שהתנור מלא אע"פ שאינו צריך אלא לפת אחד, לית להו האי סברא.
<h2>דף לז.</h2>
ובסריקין המצויירין, מצות שנעשים על ידי ציורים לציירם, ואעפ"כ אין עושין לכתחילה. אסור מפני שהאשה שוהא בהן ומחמצת. יעשה הצורה בדפוס ויקבעינה כיון, כלומר מהרה. וסריקי בייתוס מותרין, שם נחתום אחד, שהיה בקי, כלומר לכל אדם אסור שאין להם אותו הדפוס, ולבייתוס מותרין, בתמיה. דבקיאי, שהן בקיאין, לא שהו בהן ומותרין אבל שאר בני אדם (מותרין) שאינן בקיאין, שוהין עליהן והילכך אסורין. הדובשנין, פת הבאה בכיסנין עשויין עם דבש ובשמים וקמח קליות, ויש מי שעושין מאגוזים ושקידים כתושין, סופגנין, עשויין כספוג, אסקריטין, כצפיחית בדבש תרג' איסקריטוון, וכל אילו לשין עיסתן רכה ואינם קרויים לחם. וחלת המסרת, חלות של בעלי בתים ואחר כך נאפה בחמה או באילפס, במאי דפליגי. והמדומע, שנתערב תרומה בחולין, כגון שנפלה סאה של תרומה לפחות מק' חולין, ובמדומע לא פליגי, דפטור, הואיל דתרומה עם החולין, אין מפרישין חלה מתרומה. ובירושלמי מפרש דווקא, שלא היו ה' רבעים קמח חולין אבל אם היו בו ה' רביעים חולין חייב בחלה לפי החולין. מעשה אילפס הן, אם נעשו באילפס יבש שאין בו משקה כדרך שעושים ושאופין במחבת ולפיכך פטורין דאין לחם אלא האפוי בתנור כדכת' [ויקרא כ"ו] לחמכם בתנור אחד. שעשאן בחמה פטורין, שאין דרך לאופות עיסה בחמה. הרתיח ולבסוף הדביק, דרך תנור הוא והוה ליה כעין מעשה תנור. בשהדביק ולבסוף הרתיח, כמעשה קדירה הוא. בין הדביק ולבסוף הרתיח בין הרתיח ולבסוף הדביק, כיון שאין בו משקה חשוב לחם. שפורסה, שוברה, ואין חוטין נמשכין הימנה, אפויה חשבינן לה, דאילו אינה אפויה חוטין נמשכין. תרו לה במיא, שורין לה במים, כדלא מיתמחא, שאינה נמחית, כרקיק שהיא מצה, ומבושל כל זמן שהיא נימוח.
<h2>דף לט.</h2>
פיס'. יוצא בהן ידי חובתו משום מרור. עולשין, פירש בערוך קריספיטין בלעז, ויש אומ' סינצוני בלעז, תמכה, פירו' קרדו בלעז, ויש אומ' מרויין בלעז, חרחבינא, פירו' סיב הגדל בדקל, ובמרור, חזרת היער שהיא מרה הרבה ובלעז אסקרולא. שלוקין, הרבה, מבושלין, מעט, ואית דמפרשי איפכא, בחומץ. ומצטרפין בין כולם לכזית. אצותא דדיקלא, דבר הגדל סביב. מה מרור תחילתו רך וסופו קשה, וחזרת נמי נקרא מרור, בתחלה בפה רך, ולבסוף בפרך. לא שנו דיוצאין ביבישין אלא בקלח שלהן שיש בו לחלוחית, שמתוך עביו אינו מתיבש מהר. יבשין לא, דכעפרא בעלמא הוו.
<h2>דף לט:</h2>
פיס'. מורסן, פסולת קמח. אבל חולטין במים רותחין, דשוב אין מחמיצין. לא תשרה את המורסן, מפני שמחמיץ אבל שפה היא על בשרה יבש, אע"פ שמזיעה והמורסן שרוי. לא ילעוס, לא יגרס ויתן על גבי מכתו, מיכן אמרו לשון חכמים מרפא [כתובות ק"ג ע"א], מפני שהן מחמיצות, ברוק השרוי בו. ומבושל קס"ד שמבשל הקמח ובעוד שמטבילו מחמיץ. אפוי שבישלו קאמרינן, שכיון שאופה שוב אינו מחמיץ עוד אפילו אם בישלו אחרי כן. והוא דעביד טיף טיף בהדי טיף טיף, שהדלף טורד זה אחר זה ואינו מניחו להחמיץ. וותיקא, מיא וקימחא, מפני שהמלח חם וממהר להחמיץ. לא לימחוי איניש קידרא בקימחא דאבשונא, ממחה קמח קליות בקדירה כדי לעבות התבשיל דילמא לא בשיל שפיר החטין בשעה שנעשו קליות. לא ליחרוך איניש באש דילמא נפקא מיא משיבולין הלחין ויחמיצו החטין בהן. מי פירות, בין שיבולת אחת בין ב' שבולין מותרין.
<h2>דף מ.</h2>
אין לותתין את השעורין. שורין השעורין להשיר מורסנן, פי' קליפתן. נתבקעו אסורות, שזהו חימוצן. על פי הביב, חבית של יין, ואם הן מחומצין ריח היין מבקען. דשרירן, קשין הם להחמיץ יותר משעורין. וחלטה נמי, לאופות העיסה ברותחין תחילה אע"פ שאפאה בתנור אסור. דמהפכי כיפי, בזמן הקציר מהפכין העמרים ומצניעין מהן לצורך מצה שלא יפלו עליהן מים.
<h2>דף מ:</h2>
דטבעה בחישתא, שם נהר והספינה מליאה חטין. לא יעשנו מרדעת לחמור, שמא יטילינו משם ויעשינו טלאי על גבי בגדו. קבא קבא לישראל, דכלייא קמי פיסחא לאכול. ואית דגרסי מזבנינהו קבא קבא לגוי, שאסור למכור לגוי הרבה שמא יחזור וימכור לישראל, אבל לישראל כל כמה דבעי ליזבון דלא אתי למיכלינהו בפסח מאחר שיודע שמאותן חטים הן. אין מוללין, להשים את הקמח בקדרה כדי לעבות התבשיל, שמא עד שלא יתבשל יבוא לידי חימוץ. ואחר כך נותן את החומץ, דחומץ בשיל מיד ולא מחמע. נותן את החומץ תחילה שיהא חריף יותר שאם יתן את המים ואחר כך נותן את החומץ אינו חריף ולא בשיל מיד ואסור. דגזרי הא אטו הא, אם תתיר ליתן את החומץ תחילה שמא יתן את המים תחלה. לך לך אמרין נזירא כול'. אומר לנזיר סביב לכרם לא תקרב שמא תאכל מן הענבים.
פיס'. לא לתוך החרוסת, דבר חימוץ. יאכל מיד, שאי אפשר לשומרו שלא יחמיץ. ור' מאיר אוסר, דאי אפשר לשומרו. אין מבשלין את הפסח במשקין, דאיתרבי מב(ו)של מבושל. אבל סכין את הפסח, בעוד שצוליהו. ומטבלין אותו, בעת אכילתו בשמן.
<h2>דף מב.</h2>
מדרון, מקום משופע, שלא יתקבצו שם מים, שלא יחמיצו. אשבורן, מקום עמוק. במים שלנו, לילה, שבימי ניסן עדיין החמה הולכת למטה בקרקע ומחממת המעיינות ובאות העיסה לידי חימוץ, שנשאבו בו ביום מן המעיין. ורבינו שלמה זצ"ל פי' הגרופין מן המעיין אע"פ שאין שם אש אי אפשר שלא יהו המים פושרין מעט. אחת, שמצננת ידיה, שהקיטוף מחמם ידיה והעיסה מתחמצת ותבוא לידי חימוץ. עברה ולשה (אכל הני דאמרן), אכל הני דאמרן לעיל בין אחמה בין אחמין. ורש"י זצ"ל פירש. בחמין. רב אשי אמר אסור. ולא דמי לבציקן של גוים דאדם ממלא כריסו מהם דלא ניתכוון לעבור, אבל זו שנתכוון לעבור קונסין אותה. [לשון הרי"ף] דלא נפלא שימשא בההיא דוכתא, אפילו היה זמן שמש, יומא דעיבא כוליה שמשא, השמש נכנס בענן ומתפזר ומחמם כל מקום שהענן למטה.
אילו עוברין בפסח, בבל ייראה ובל ימצא, כותח הבבלי כו'. אילו הד' הראשונים חמץ דגן חמור על ידי תערובת. זימן ועמילן וקולן חמץ נוקשא. כל שהוא מין דגן הרי זה עובר בפסח בבל ייראה. הרי אילו באזהרה, האוכלן, שעובר בלאו דכל מחמצת לא תאכלו, ואין בהן כרת דכת' כי כל אוכל חמץ ונכרתה, על חמץ דגן גמור ענוש כרת ואין עונש כרת על התערובת ולא על חמץ נוקשא. קומניתא דאומא, פת קיבר מערבין בתוך הכותח. דרמו ביה שעריה, ומתחמץ ביין והיין קיבל הטעם. קורטמי, כרכום. מיא דחיזרא, מים ששרה בהן סובין. שלא הביאה שליש. פרידא דאושכפי, עובדי מנעלים עושין צביעה. קולן לשון לעז. היכא דליכא כזית, דלא אכיל כזית חמץ, בכדי אכילת פרס, בשיעור שיאכל ד' בצים פת אינו אוכל מן החמץ שיעור זית.
<h2>דף מה.</h2>
פיס'. בטל במיעוטו, ואינו חייב לבער. כתב רבינו ישעיה זצ"ל. לבער הוא דאינו חייב אבל ללוש במקום העיסה אסור דאיסור חמץ במשהו, ואי אפשר שלא יתערב בו מעט מן החמץ, אי נמי מחמיץ העיסה שנוגעה בו. וכן לעינין טומאה לתלות בשיעור כזית אינו כן לעינין טומאה דבקפידא תליא מילתא אם (מפקיד) [מקפיד] שלא יישאר חוצץ ואם לאו הרי הוא כעריבה ובטל. מקום העשוי לחזק, שולי העריבה. מקום שאינו ראוי לחזק, דופני העריבה.
<h2>דף מה:</h2>
מטמאה טומאת אוכלין בכביצה, דילפינן ביומא [פ' ע"א] מכל האוכל אשר ייאכל, אוכל הנאכל בבליעה אחת, ומאי ניהו ביצת תרנגולת אינה צריכה ביעור, דבטל מתורת אוכל. טמא טומאת אוכלין, עד שיפסל מלוכל הכלב. אבל לטמא טומאת אוכלין, חומרא כדין נבלה, פליגו אמוראי בבכורות פ"ג [כ"ג ע"א], י"א עד שיפסל מאכילת כלב, ויש אומ' עד שיפסל מאכילת גר. הקילור, תחבושת של עין שנתן בה קמח, וכן אספלנית דומיא דקילור.
אחר ג' ימים אינו חייב לבער, דבטל מתורת אוכל. אע"פ שלא נתן שם עורות. אפילו שעה, נתן בה עורות מיד בטל מתורת אוכל.
<h2>דף מו.</h2>
פיס'. בצק החרש, כאדם חרש שאינו ממהר לשמוע כך עיסה זו אינה ממהרת להחמיץ. ויש גורסי' בצק החרש קשה כחרס להחמיץ. אם יש שם כיוצא בו, שנילושה יחד עמה והאחרת החמיצה גם בצק החרש אסור.
פיס'. כיצד מפרישין את חלה בטומאה בארץ ישראל. אם ניטמאת העיסה אינה ראויה חלתה לאכילה, שהאוכל חלה טמאה עובר בעשה כתרומה, דעשה דתרומה מפורש ביבמות פרק הערל [ע"ג ע"ב]. [שאחר שאינה ראויה לאכילה אסור לאופותה ביום טוב ולשהותה לערב אי אפשר שמא תחמיץ ולשרפה ביום טוב אי אפשר שאין שורפין קדשים ביום טוב]. לא תקרא לה שם חלה עד שתיאפה, דאי קרי לה שום חלה הואיל דאי בעי מיתשיל עלה ומשויא ליה הקדש טעות ונשאל עלה על ידי חכם ומתיר את נדרו והיא שלו ומוזהר עליה בבל יראה ובל יימצא. ובאפייתה אין בה איסור מלאכה הואיל וכל פיתא ופיתא חזיא ליה. תטיל לצונן כדי שלא יחמיץ. לא זהו חמץ שמוזהרין עליה, דלא אמרי' הואיל דאי בעי מיתשיל עליה הויא ליה דידיה. ואם החמיצה החמיצה ואמרי' שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, ובאפייה חייב משום לא תעשה מלאכה דלית ביה הואיל וכל פיתא חזיא ליה. הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה. ואם יאפה עוגה קטנה ויתנינה בסל עם שאר הכיכרין מפרישה לשם חלה. (יחד) [וחד] טעמא הוא, דאם קורא לה שם אחר אפייה לא מיפקעה מחלה, דהסל מצרפן לחלה. וגם אסור לשרוף קדשים ביום טוב כדילפינן בפרק במה מדליקין, דכת' עולת שבת בשבתו ולא עולת חול ביום טוב. וליתנה לבהמת גוי אסור, הרי הוא כאילו שורפה כיון שמבערה מן העולם. הא היא דחזיא לאכילה, ושמא לא יקרא לה שם חלה על זו. ויש מפרשין טעמא משום דאי בעי מיתשיל עלה אפילו קרא שם חלה על זו יכול לאופותה ולישאל עלה והויא חזיא ליה וכל פיתא ופיתא חזיא ליה. וטיבלא לא הויא דיכול להפריש חלה ביום בעיסה שנאפת בו ביום ואכיל ליה כהן קטן, אפילו היא טמאה והוא טמא יכול לאוכלה לבד שלא תהא טומאה יוצאה מגופו קרי ונידות.
<h2>דף מח.</h2>
קבא, מגלונאה, שם מקום, יכול ללוש בפסח ובכך חייב בחלה. קבא מגלונאה הוי כ"ה ריבעי קב צפורי דהוי קב וחצי ירושלמי, וז' ריבעי קב וביצה ומחצה מדברית. וכל השיעורין שוים למ"ג ביצים וחומש ביצה. [פרש"י חמשת רבעים קמח חייבי' בחלה. חמשת רבעי' קב ה' לוגין צפוריים שהן ז' ועוד מדבריים, שזהו שעור העומר, שהייתה עיסת מדבר שנ' בה ראשית עריסותיכם, כדי עיסתכם, עומר לגולגולת והיא עשירית האיפה, והאיפה שלש סאים, והסאה ששה קבין, והקב ד' לוגין מדבריים. חשוב עישור שלהן ותמצא ז' רבעי קב וביצה וחומש ביצה. כיצד. האיפה ע"ב לוגין, טול עישור של ע' הרי ז' לוגין והב' הנשארים הרי י"ב ביצים, עישור שלהן ביצה וחומש ביצה. הרי ז' רביעים ועוד, דהיינו ביצה וחומש ביצה. ובירושלם הוסיפו שתות על המדות מלבר דהיינו חומש מלגיו, שנתנו ו' ראשונות בה', הרי שש הראשונות נעשו ה' וא' רובע, וביצה וחומש נעשו רובע, שהרובע ו' בצים, עשה מהם ה' בצים גדולים והביצה וחומש נעשו ביצה גדולה הרי שניתוסף עליה חומש מלגיו דהיינו שתות מלבר הרי ו' בצים גדולים דהיינו קב גדול. הרי עומר המדבר, ו' רביעים ירושלמ' וסאה צפורית עודפת על ירושלמית שתות מלבר הרי עומר שהיה ו' רביעים ירושלמיים נכנס בה' צפוריים]. קפיצא קפיצא. כמעט מעט שאם תבוא ללוש אפילו כשיעור הזה, חומרא דאתי לידי קולא הוא, דמפקען מחלה הואיל ואינה כשיעור. דעבדן כר' אליעזר, על ידי צירוף סל. אפילו כעכין שאינן נושכות זו את זו, שנדבקות יחד.
<h2>דף מח:</h2>
ה' ריבעי קב צפורית, שהן ו' ריבעי קב ירושלמית, וז' רביעים וביצה ומחצה מדבריות, שהן מ"ג בצים וחומש ביצה. ומאן דגריס רביעים ועוד, ר' יוסי הוא כדאיתה בפרק כיצד משתתפין. קבא מגלונא, שם מקום הוי כי האי שעורא.
פיס'. לשות עיסתן כאחת ואופות בתנור אחד. תפח, אם רואה עיסה מתנפחת תלטוש ידיה בצונן ותקטפנה שלא תתחמם ותחמיץ.
פיס'. כקרני חגבים. סדקין דקין כקרני חגבים. התחלת חימוץ שהכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו, אדם שהוא ירא פניו מכסיפין ומוריקין ושערותיו כאילו עומדין בזקיפה, כך העיסה מתחלת לתפוח מלמעלה בעיסה שאין לה כמה סדקין למטה בתוך העיסה.
<h2>דף מט.</h2>
מבערין את הכל מלפני השבת ואופה מצה ואוכלה בשבת. והכי תני לה בתוספתא [פ"ג ה"ט], תרומה מבערין מלפני שבת ולא חיישינן להפסד תרומה, שמא ימצאו לה כהנים אורחין ואוכלין בזמנן בשבת, שמא ימצאו לה אוכלין תרומה מלפני השבת, שאין אורחין כוהנים מצויין. (ואורחין) [וחולין] בזמנן דאורחין ישראל מצויין. האוכל מצה ערב הפסח כאדם שהוא גרגרן, כבועל ארוסתו בבית חמיו ולא המתין עד ברכת נישואין לוקה מדרבנן דכלה בלא ברכה אסורה לבעלה. פ"א מי שאוכל מצה בערב הפסח, מקדים לוכל קודם שיברכו ברכות קודם אכילת מצת מצוה שמברכין י'ין, ק'ידוש, ז'מן, נ'טילת ידים, ב'ורא פרי האדמה, המוציא, על אכילת מצה. זה שמעתי ואינו מיושב זה הטעם דיש בו עוד גאל ישראל בסוף הגדה ובורא פרי הגפן דכוס שיני.
פיס' לשחוט פסחו ולמול בנו אם אינו יכול לחזור ולבטל יבטל בליבו. [ולא יחזור אפי' יש שהות ביום כמו שפירשנו דמדאורייתא סגיא ליה בביטול בעלמא. להציל מן הגייס, להציל את ישראל הנרדפים, יבטל בליבו ולא יחזור אפי' יש שהות ביום, כמו שפירשנו דמדאורייתא סגיא ליה בביטול]. אפילו אם היה יכול לחזור ולבער ולהציל לא יסמוך על זה אלא ילך מיד. לשבות שביתת הרשות. ירושלמי, כגון שרוצה ללכת אצל רבו או אצל מי שגדול ממנו. [ורש"פ, לשבות שביתת הרשות שהיה הולך להחשיך על פי תחום לקנות שביתה כדי שיהא לו משם ולהלן אלפים אמה למחר לדבר הרשות, יחזור מיד. אבל לקנות שביתת מצוה כגון לילך לבית האבל ולבית המשתה היינו כהולך לשחוט את פסחו. כן פירש רבנו שלמה. אבל קשה זה הפירוש דאמרינן בעירובין דאין מערבין אלא לדבר מצוה]. ועבר הצופים, כרך סמוך לירושלים, חוזר ושורפו לפני הבירה בבית המקדש, מעצי המערכה, דבמקום אכילתו שם תהא שריפתו, אבל עבר צופים לא הטריחוהו לחזור אלא שורפו שם במקום שנזכר. עד כמה היו חוזרין, בין לעינין חמץ בין לעיניין בשר קודש.
אין זיווגן עולה יפה, שנתאלמן לזמן מועט או לא יהיו לו בנים. קוברה לפני הזמן. בתלמיד חכם זיווגן יפה. סוף מחריב את ביתו, שמוציא את מה שיש לו, ומאלמן את אשתו, שיתחייב מיתה, ומחלוקות רבות עליו מתוך שתלמודו משתכח ממנו, ומחלל את השם. הואיל שיבואו עליו כל הצרות הללו אומרים פלוני שלמד תורה מה עלתה לו. דומה לקיתון של חרס כיון שנשבר אין לו תקנה, לפי שתלמיד חכם שהוא נושא ונותן עם עם הארץ ילמוד ממעשיו. דבר כעור לידבק תלמיד חכם בו ואינו מתקבל לבריות. אין מוסרין לו עדות, שלא יכוונו להעיד האמת, על כן אין מקבלין ממנו, ואין מגלין לו את הסוד, שמגלהו לכל אדם, ואין ממנין אותו אפטרופוס, שגוזל ממון היתומין, ואין מוסרין לו קופה של צדקה, שאין נאמן בה, ואין מתלווין עמו בדרך, פן יהרגנו, ואין מכריזין על אבידתו, אם אבד ממנו חפץ. כמאן. כר' יוסי דחייש לאיבה כדאיתא בחגיגה בפ' חומר בקודש [כ"ב ע"א]. שמותר להציל הנרדף בנפשו של רודף.
<h2>דף נ.</h2>
מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עושין, ולא גזרו חצות ראשון אסור אטו חצות אחרון. ובחצות אחרון אסור שמא יתבטל משחיטת הפסח וממצה ומרור. ואל ישנה אדם מפני המחלוקת, ארישא קאי, ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין, ואל ישנה ממנהגן שמא תרבה מחלוקת ביניהן.
<h2>דף נ:</h2>
לאייתויי תענית ציבור, דאסור בעשיית מלאכה כגון עברו אילו ולא נענו דאסור בעשיית מלאכה כדאיתא בחגיגה בתעניות. לעושין לשמה, עוסקין בתורה ובמצוות לשם שמים ולא להתגדל ולהתייהר, מעל שמים החסד שעושה הקב"ה עמו. לצידון היה נקבע השוק ולא היה מהלך יום אחד שלם ביניהן. אפשר להו, שהיו עשירים.
<h2>דף נא.</h2>
אין רוחצין שני אחין כאחת בכבול, דגזרו ב' אחין שמא ירחוץ עם בעל אחותו. לבית החיצון, כלומר שלא רחץ עם אחיו. חוץ מאביו, שמהרהר מיכן יצאתי, וחמיו, מיכן יצא' אשתו, ובעל אחותו, שמא יהרהר במשכב זכור מתוך אהבתן זה עם זה. מפני כבוד אביו, לשמשו במרחץ. [לשון הרי"ף] דלא למעבד מלאכה בריש ירחא, מנהג הוא. שמעתי שנמצא במדרש [פרדר"א פ' מ"ה] שהנשים זכו במצוה לפי שלא נתנו זהב לעגל. עד שתתפני סידרא, קדישא דסידרא שאנו אומרין במוצאי שבת. עד דתתפני תעניתא, שיתפללו תפלת תענית, ואינן מאותן תעניות שנאסר מלאכה כל היום. שעל הקשת, אסור מדאורייתא ובהא פליגי ר' ישמעאל ור' עקיבא בחולין פרק ג' [נ' ע"א]. ואת כל החלב אשר על הקרב, להביא שעל הקיבה. כיון דחזנהו כסי, שלא לאכל בפניהם. שווינכו כותאי, דאמרינן לעיל, דברים המותרין ואחרים נהגו בו איסור, אי אתה רשאי להתירן בפניהם, ואוקמה בכותאי. כיון דאנן כייפינן להו, בני בבל כפופין לארץ ישראל, ורבה בר בר חנה מארץ ישראל הוה.
<h2>דף נב.</h2>
מנדין מי שעושה מלאכה ביום טוב שיני של גליות, פסח שבועות סוכות, דבני הגולה עושין אותן ב' ימים אבל לא בארץ ישראל. יום טוב של ראש השנה אפילו ארץ ישראל עושין אותו ב' ימים. דטבא ליה עבדי, להקל עליו. [מפי' רש"י. כיוצא בו המוליך פירות שביעית ממקום שכלו לחיה מן השדה שכבר נתחייבו לבער והוליכן למקום שלא כלו שעדיין לא נתחייבו לבער נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחייב לבערן ולהפקירן. ר' יהודה אומ' בגמ' מפרש לה. מקום שנהגו למכור וכול' מקום שנהגו שלא למכור דהחמירו על עצמן דילמא אתי למכור בהמה גסה. ובכל מקום אין מוכרין להן בהמה גסה גזירה משום שאלה ומשום שכירות ומשום נסיוני במסכת ע"ז [ט"ו ע"א], ומשום מצווה על שביתת בהמתו בשבת. עגלים וסייחים קטנים אע"ג דלאו בני מלאכה נינהו גזירה אטו גדולים, וכן שבורים אטו שלמים. מתיר בשבורה דלא משהו לה ושחטי לה. בן בתירא מתיר בסוס לפי שמלאכתו לרכיבה ונסיוני דידיה ליכא למיגזר דאין בה אלא משום שבות].
<h2>דף נג.</h2>
פיס'. מקום שנהגו שלא לוכל צלי, דנראה כאוכל קדשים, שהפסח נאכל צלי. מפני שנראה כמקדיש בהמתו לפסח. אבל חיטי ושערי לא שייך בה לשון קדושה, דמנטרי לפסח שלא יגע בהן מים. גדי מקולס, לצלותו שלם. שאתה מאכיל לישראל כעין קדשים בחוץ. מטיל מלאי, שהיה נותן לתלמיד חכם מעות שיסחר בהן למחצה לשליש ולרביע. בצל החכמה יהיה בצל כסף, שמלוה כספו לתלמיד חכם. נשלק ממנו אבר, בעודו שלם הניח רגלו בקדירה.
<h2>דף נג:</h2>
פיס'. מקום שנהגו להדליק כו'. שניהם לא נתכוונו אלא לדבר אחד שלא ישמש. מאן דאמר להדליק, מתוך שאסור לשמש מיטתו, באור הנר אינו משמש. ומאן דאמר שלא להדליק, מתוך שאינו רואה אותה אינו מתאוה לה.
<h2>דף נד:</h2>
תלמידי חכמים בטילין, להחמיר על עצמן. יעשו כל אדם עצמן כתלמידי חכמים, ואין בזה משום יוהרא.
<h2>דף נה.</h2>
לא היו עושין כל עיקר ביום אבל בלילה עושין. הלילה ב"ש אוסרין תנאי היא. תנא קמא סבר עד חצי היום כמנהג. תנא בתרא סבר דבלילה פליגי, אבל ביום אסור מדרבנן, ואינו תלוי במנהג.
גומרה בי"ד, אפי' במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה אבל לא יתחיל בה, אותן שנהגו שלא לעשות מלאכה. ורש"פ האי גומרה בי"ד במקום שנהגו לעשות מלאכה, אבל במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה אפי' גמר אסור. החייטין והספרין כו'. אפי' במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה אלו ג' אומניות מותרין, שכן ההדיוט תופר כדרכו במועד, והספרין, שכן הבא ממדינת הים מגלח במועד, והכובסין, שכן הבא ממדינת הים מותרין לכבס. אף הרצענין עושין מנעלים חדשים שכן מתקנין מנעליהן במועד עולי רגלים.
<h2>דף נה:</h2>
פיס'. מושיבין שובכין לתרנגולין בי"ד אפי' שנהגו שלא לעשות מלאכה. מחזירין אותה במקומה אפילו בחולו של מועד דדבר האבד הוא שהביצים נפסדין. גורפין הזבל להוליך לאשפה. מסלקין לצדדין, ואינו מוציאו לאשפה. מוליכין ומביאין כלים בי"ד. ואם נעשית חצר כרפת בקר, שנתרבה הזבל שם.
<h2>דף צט:</h2>
ערבי פסחים סמוך למנחה קטנה מט' שעות ולמעלה לא יאכל אדם עד שתחשך. פי' ה"ר ישעיה זצ"ל מה יאכל אי חמץ פשיטא דמד' שעות נאסר, אי מיני פירות, עד הערב מותר, אי מצה, הא אמרינן האוכל מצה בערב הפסח כאילו בועל ארוסתו בבית חמיו, אלא לא יאכל מצה עשירה. ואינו נראה לי אלא לא יאכל מצה דווקא קאמר, דר' מאיר דסתם מתניתין כוותיה לית ליה דר' לוי דאמ' כל האוכל מצה כול', דתניא בבריתא [תוספתא פ"ג ה"ט] אם חל ערב [פסח] בשבת אופה מצה בערב השבת ואוכלה בשבת. עד שיסב, דרך בני חורין. אפי' מן התמחוי, לחם שגובין כל יום לעניי עולם, ואם אי אפשר להם יקחו מאותן המעות שמכרו התמחוי בערב הפסח ויקנו יין לעניים.
<h2>דף ק.</h2>
פריס מפה על השולחן, דנראה כסולקין שולחן. מפסיקין לשבתות, אם היה אוכל בערב שבת וקדש היום מסלקין את השולחן מלפניהן לגמרי. אין מפסיקין, אלא גומרין סעודתן ואחר כך יקדשו. נפסוק, ויעקרו השולחן. אלא פורס מפה ומקדש ואחר כך שרי המוציא, דלקידוש הויא הפסקה. וצריך לברך המוציא אע"ג דלא בירכו ברכת המזון. והכי אמרינן לקמן. אבל לא הניחו שם זקן או חולה כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע, ברכת המזון במה שאכלו כבר, וכשהן חוזרין טעונין ברכה לכתחילה. ועל כרחך שלא בירכו ברכת המזון דאי בירכו ברכת המזון פשיטא דכשחוזרין צריכין לברך המוציא. ויש גאונים שאין מצריכין לברך המוציא שאין הקידוש הויא הפסקה והיסח הדעת. ושוין בית שמאי ובית הלל דפליגי בהילכות סעודה בברכות [נ"א ע"ב] בדבר זה שוין, שאין מביאין השולחן אלא אם כן קידש. ואם הביא, פורס מפה בעקירת השולחן וכאילו מביא השולחן לכבוד השבת. אבל להבדלה אינו מפסיק. אם היה אוכל בשבת סמוך לחשיכה והחשיך היום אינו מפסיק סעודתו אלא גומר סעודתו ומבדיל.
<h2>דף ק:</h2>
אותן בני אדם שקידשו בבית הכנסת, מנהגן להביא כוס יין, לא יצאו, שאין קידוש אלא במקום סעודה בכנסת, ושליח ציבור מקדש, ידי קידוש יצאו, שאין צריכין לקדש בביתם, אבל ידי יין לא יצאו, שצריכין לברך בורא פרי הגפן כששותין בביתם. אף ידי קידוש לא יצאו, שאין קידוש אלא במקום סעודה, כדכת' [ישעיה נ"ח] וקראת לשבת עונג, במקום עונג, שסעודה שם, תהא הקריאה לקדש. אבל מפינה לפינה צריך לברך. והוא כשעומד בפינה זו ואינו רואה פינה אחרת דהוי כאילו הן ב' בתים. ואם רואה פניה זו את פינה זו אין צריך לברך, דכחד דוכתא חשיב.
<h2>דף קא:</h2>
שינוי יין אין צריך לברך בורא פרי הגפן. בא להן יין אחר. אבל מברך הטוב והמטיב אע"ג דאין בו שינוי מקום. והוא ששותה עם אחרים. אבל יחיד אינו מברך הטוב והמטיב והכי מוכיח בברכות [נ"ט ע"ב]. יש אומ' שאין מברכין הטוב והמטיב אלא כשהאחרון משובח מן הראשון. ויש אומ' אפי' כשהאחרון אינו משובח מן הראשון, דעל ריבוי היין הוא מברך. אבל מפינה לפינה לא והוא שרואה פינה זו את פינה זו. לקבעיה הדר, שחייב לברך במקום שאכל ולא הוי הפסק והיסח הדעת. רבי' שמואל ז"ל פי' דברים שצריכין לאחריהן במקומן, כגון יין וז' מינין, לפי שצריך לברך מעין שלש, אבל פירות אחרים לאו צריך לאחריהן במקומן דלאו ברכה מן התורה היא. ועל ז' המינין, חייב לברך מן התורה, דכת' ארץ חטה ושעורה וגפן וגומ' וכת' בתרי' ואכלת ושבעת וברכת. אבל לא הניחו שם זקן או חולה, היסח הדעת הוא, כשהן יוצאין טעונין ברכת המזון במה שאכלו. ואפי' לא בירכו למפרע טעונין ברכה לכתחילה, לברך המוציא, דאם בירכו למפרע פשיטא דאם חזר ואכל שצריך לברך המוציא. מדקתני עקרו, ולא קתני הלכו להם דמשמע על מנת לחזור עקרו ולברך במקומן. קתני מיהת אבל לא הניחו שם מקצת חבירים צריך לברך אע"ג דלקבעיה הדר, דצריך לברך שם ברכת המזון, טעונין ברכה לכתחילה. וקשיא לרב חסדא. כתב ה"ר ישעיה משמע מהכא כיון דצריכין ברכה בתחילה משום עקירת רגליהן צריכין נמי ברכה למפרע, ולא מצינן למימר יברכו לכתחילה ויאכלו עד שיגמרו סעודתן ואחרי כן יברכו ברכת המזון ויפטרו ב' האכילות שעשו אלא כל היכא דמיחייב ברכה לפניו מברך לאחריו על מה שאכל. ומכאן יש להוכיח דד' כוסות של פסח הואיל שצריך לברך בורא פרי הגפן על כל כוס של ברכה יברך על הגפן ועל פרי הגפן על היין ששתה בתוך סעודתו. ועוד יברך על הגפן ועל פרי הגפן על כוס של ברכת המזון אם שתה רביעית לוג. וכך כתב המורה בפרדס שחיבר. ואינו נראה לי כלל. אדרבה בא להשמיענו אע"פ שלא בירכו למפרע יברכו בתחלה המוציא. ומתלמידי דרב דהוו מברכי אכסא קמא ואכסא דברכתא, משמע שלא היו מברכין על הגפן קודם ברכת המזון, דאי מברכי פשיטא דצריך לברך בורא פרי הגפן, דמי שאכל ובירך ועוד רוצה לסעוד אינו מברך המוציא, אלא פשיטא דלא בירך על הגפן וקמ"ל דהפסק ברכת המזון הפסק הוי וצריך לברך. וזו ראייה נמי לרבנו צרפת לסתור דבריהן שאומ' דברכת המזון פטר על הגפן ועל פרי הגפן. השתא ג' פטר מעין ג' לא כל שכן.
<h2>דף קב.</h2>
מביאין כוס ראשון ואומ' עליו קידוש היום ומפסיקין סעודתן והשיני לאחר שגמרו סעודתן. גמרו לאכול ואחר כך קדש היום כול'. ונמרינהו אחד כסא, הואיל דגמרו סעודתן יברכו ברכת המזון וקידוש על כוס אחד. חבילות חבילות, דמחזי כמאן דהוי עליה למשאוי. חדא מילתא היא, דהבדלה נמי בקדושת שבת שייכא.
<h2>דף קב:</h2>
יקנ"ה, מקדש קידוש היום ואחר כך יבדיל, דלא ניהוי עלן קדושת שבת למשאוי, אלא ממהרין לתפוש קדושת יום טוב. ינה"ק, משל תחילה מלוין את המלך ואחר כך יוצאין לקראת איפרכוס כלומר מבדילין תחילה ללוות השבת ואחר כך מקדשין קדושת יום טוב. דליכא זמן, דלאו רגל עצמו. נר ומזון כו', מי שאין לו אלא כוס אחד אוכל תחלה, ובסוף מברך נר ומזון היינו ברכת המזון.
<h2>דף קג:</h2>
נמלך אנא, ואינו סבור לשתות יין יותר וכבר היסחתי דעתי מברכה ראשונה והוה ליה כתחלת שתייה. הנה הברכה של קידוש והבדלה אינה מפסקת, לבורא פרי הגפן שבירך תחילה. [פר"ש כי מטו לאבדולי אדרב יעקב בר אבא איקלע לבי רבא קאי. וההוא עובדא בסעודת שבת אוקימ' לעיל ומשמ' שהחשיך למוצאי שבת והתחיל רבא לברך ברכת הבדלה ואגב גררא אייתי לההוא עובדא דמרימר ומר זוטרא, וליכא לפרושי דקאי אההוא עובדא דרב הונא בר יהודה איקלע לבי רבא דהרי כבר אמרנו שהיה מבדיל וברך כבר אבשמים ואמאור].
<h2>דף קד.</h2>
לא יפחות מג' מיני הבדלות ולא יוסיף על ז' ואת אמרת ד'. בין יום השביעי לששת ימי המעשה לאו להבדלה קאמ' דליהוו ד' אלא כדי לגמ' מעין חתימה, דבעי למיחתם בין קודש לחול, ויום השביעי קודש לששת ימי המעשה חול. בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת דומיא דחתימה, המבדיל בין קודש לקודש. ובסידורין שכת' בהן ואת יום השביעי מששת ימי המעשה הבדלת וקידשת טעות גדול הוא ואין ראוי לאומרו. [כתב רבי ישעיה אלא כך צריך לומר המבדיל בין קודש לחול בין אור לחושך בין ישראל לגוים בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת בא"י המבדיל בין קודש לקודש]. [לשון הרי"ף] ואפכינן סלתי, מבקעין עצים. פי' אחר מהפכין להביאן לבית. מיחתם מאי חתום, אשאר מוצאי שבת קאי, אבל לא במוצאי יום טוב לשבת, דנפיק קדושה קלה ואתייא קדושה חמורה. ובין יום השביעי לששת ימי המעשה, ואע"ג דלאו מוצאי שבת הוא יכול לומר, דסדר הבדלות מונה.
<h2>דף קה.</h2>
הזכרה בברכת המזון יעלה ויבוא ביום טוב, רצה והחליצנו בשבת. אי נגה יומא, חשך היום, ניפסוק לעקור שולחן מלפניא כדי שיבוא אחרי כן לכבוד שבת. דהיא קבעה נפשה, ובפריסת מפה סגי. והא דעבדינן פריסת מפה למעלה זכר למן שהיה טל למעלה ולמטה. מכל מקום עיקר הידור לכבוד שבת הוא. שאוכל ממנו עראי בחול, כגון דבר שלא נגמרה מלאכתו. להבדלה אינה קובעת, אינו צריך לפסוק אלא גומרין סעודתן. ומיפסק נמי לא אמרן דאינו פוסק אלא לאכילה אבל לשתייה מפסיק עד שיבדיל. לא הוו קפדי אמיא, לשתות קודם הבדלה. ושכח וטעם בליל שבת, אפי' הכי מקדש כל היום. מבדיל והולך כל שבת עד רביעי בשבת, אבל לא על האור, אם לא בירך על האור במוצאי שבת שוב אינו מברך. חמר מדינה הוא, אין כאן יין אלא שכר אבדיל על השכר. ונ"ל אבדיל על הפת, ואילו על השכר אין מבדילין ואין מקדשין, דהא דאמימר דבת טוות הוה סבור למצוא יין דמצוה מן המובחר על היין. לאחר שראה שאין יין הבדיל על הפת. וזו הסברא של גאונים הראשונים.
<h2>דף קו.</h2>
ונסיב ליה קרא ביממא, דכת' את יום. לקדשו זהו בכניסתו. דקא גחין ושתי, מנהג היה בידם שכל אחד היה טעון כוסו בידו, כיון שראה ההוא סבא שבירך רב אשי, גחין לשתות, היה סבור שרב אשי היה שותה מיד, שלא היה טועם קודם שיטעום המברך. ואמאי קרי ליה קידושא רבה לפי שהיא ברכה קטנה קרי ליה קידושא רבה דרך כבוד, כאדם שקורא לסומא סגי נהור דרך כבוד. ט"א לפי שכל הברכות, בורא פרי הגפן בריך ברישא. עיניו בראשו, והיבנתי מן האחרים שרוצין לשתות, שאין מקדשין ביום אלא בורא פרי הגפן בלבד.
<h2>דף קו:</h2>
לא יקדש, לפי שנראה שנטל ידיו לפירות והוא מגסי הרוח. ויש לפרש לא יקדש הוא אלא אחר מן המסובין שלא נטל ידיו [והוא ישמור ויוצא ידי חובתו בשמיעה ושתיה ולאחר הקידוש אינו צריך נטילה אחרת ואם יקדש הוא הקידוש מפסיק בין נטילה לאכילה והוי כהיסח הדעת ובעי נטילה אחרת]. דחביבא ליה ריפתא, היה רעב והיה נראה לו מצוה מן המובחר לקדש על הפת. והני מילי דלא קבע עילויה, שאין השכר עליו בקביעות שאינו חמר מדינה, אבל אי קבע עילויה זהו יין שלהם ומקדשין עליו. ורבי' שמואל לא גריס ליה כלל דסבירא ליה דאין מקדשין עליו. אלא כמים הוי.
<h2>דף קז.</h2>
וטעם מלא לוגמיו, לגם אחד כדאמ' ביומא [פ' ע"א] לחייבו כרת השותהו ביום הכפורים. וכן מצא' בשם ה"ר אביגדור ז"ל [המקדש אם טעם מלא לוגמיו יצא ואם לאו לא יצא. כתב רבנו שמואל והני מילי, לא טעם אחד מן המסובין אבל טעם אחד מן המסובין יצאו כולם ידי חובתן ואע"פ שלא טעמו והכי מוכח בפרק בכל מערבין [עירובין מ' ע"ב]]. טעמו פגמו, לקדש עליו, וכל ברכות שהן חובה עליו, אבל לברך כששותה שלא בזמן חובה יברך. ופי' רבי' שמואל שאם אין לו יין אחר אלא כוס פגום מקדש עליו, דקפיד לכתחלה משמע. [לשון הרי"ף] לאפוקי מגולה, ויש לחוש שמא שתה בהן נחש, אבל יין מגיתו מקדשין עליו לכתחילה, דאמר רבא סוחט אדם אשכול של ענבים ואומר עליו קידוש היום. לא יביא לכתחילה לנסכים דשכר כת' בהו בן מ' יום. יין של מרתף, שנמכר במרתף יין רע הוא. יין הנמכר בחנות, בריחיה חלה וטעמיה חמרא. דאקרים, שהתחיל להחמיץ ריחיה חלה וטעמיה חמרא. הבודק את החבית, בדק כל החביות, ומחבית אחד מפריש לפי מה ששותה בשאר חביות, כך וכך לוגין מחבית זו יפריש תרומה, כל ג' ימים וודאי יין שפיר תרם, מיכאן ואילך ספק, והוי תרומה לפי מה ששתה בשאר חביות ועוד יחזיר מיין טוב, דיין וחומץ שני מינין הן ואין תורמין מזה על זה. אבל היה יין רע תרומתו תרומה, דאמר ר' אילעא מניין לתורם, מן הרע על היפה שתרומתו תרומה שנ' ולא תשאו עליו חט[א] וגומ' אם אינו קדוש נשיאות חט[א] למה מיכאן לתורם מן הרע על היפה שתרומתו תרומה. מעילאי עקר, מחמיץ, דהוי ריחיה חלה וטעמיה חמרא חמרא, דאי אפשר אם היה מחמיץ שלא היה ניכר בטעם. ואע"ג דאמר ר' יהושע בן לוי ג' ימים האחרונים וודאי חומץ ומה שתרם אינו כלום, וכל הראשונים ספק, ואפי' לאחר שתרם מיד דהוי ריחיה חלא וטעמיה חמרא חלא. חלא בגו חמרא, חומץ של גוים שהיה תחילתו יין נפל לתוך יין של ישראל דברי הכל בנותן טעם, דמין בשאינו מינו בנותן טעם. יין נסך שנפל לתוך של ישראל אביי אמר במשהו. ריחיה חלא, מיד שנכנס היין באויר החבית נכנס בו ריח חומץ והוי חלא גם הוא ומין במינו הוא. שמרים שיש בהם טעם יין כגון דרמא תלתא ואתא תלתא אבל רמא תלתא ואתא ארבעה דברי הכל חמרא הוא. רמא תלתא ואתא תלתא ופלגא פליגי תנאי. בפרק המוכר פירות [ב"ב צ"ז ע"א].
<h2>דף קז:</h2>
פיס'. אכילה גסה, על השובע. מטבל בירקי. כל מלאכתן על ידי טיבול. נירו לכם ניר, אם חורש אדם הקרקע תחילה וזורע מצמיח כך אם אוכל מיני פירות אז בני מעים מושכין לבו ואוכל לתיאבון פ"א, אדם שאוכל פירות כזורע בלא חרישה כלומר אינו משביעו. [פ"א השמש הואיל ועסוק הוא יכול לאכול בני מיעים מן המנחה ולמעלה הואיל ועסוק הוא אם אינו אוכל מצטער דכת' נירו לכם ניר כשאתם טורחין תטרחו בדבר שתהנו ממנו והשמש הזה שעסוק בסעודה ובבית המטבחיים אם [אינו] אוכל ואינו נהנה מצטער].
<h2>דף קח.</h2>
מצה צריכה הסיבה לפי שהיא זכר לגאולה שלא הספיק בציקן של אבות להחמיץ עד שנגאלו. מרור אינו צריך הסיבה לפי שהוא זכר לוימררו. דהויא לן חירות. דאכתי בעבדים היינו קאמרי, אע"ג דבסוף מספר היאך נגאלו. פרקדן, פי' שוכב ופניו למעלה. [שמא יקדים קנה לושט. יש מפרשין אפרקדן קאי מתוך ששוחה צווארו לאחריו. ויש אומ' אהסיבת ימין קאי]. ואי אשה שיש לה שפחות שעושות צרכי הבית והיא יושבת בקתדרא צריכה הסיבה לפי שאף הן היו באותו הנס של גאולה. תלמיד אצל רבו, מי אמרינן הואיל דאינו נראה ירא מרבו לא צריך או דילמא לצורך מצוה שפיר דמי. זגינן אבורכי דהדדי, היינו נשענין איש על ברכי חבירו. שאף הן היו באותו הנס, פי' שגם הן היו בשיעבוד קשה שהיו מחליפים עבודת אנשים לנשים ונשים לאנשים. אי נמי על בניהן שגזרו להשליך ליאור. ויש מפרשין לפי שבשכר נשים צדקניות שבאותו הדור נגאלו ישראל ממצרים.
<h2>דף קח:</h2>
מזיג' כוס יפה רביעית לוג יין חי, כשאתה מוסיף ג' רביעיות יין, דכל חמרא דלא דרי על חד תלת מיא דלאו חמרא הוא. הן ד' רביעיות לד' כוסות [פר"ש צריך שיהא בכל אחד שיעור כוס יפה של ברכה ושיעורו רובע, רביעית הלוג כדי שימזגנו ויעמד על רביעית לוג דכל חמרא דלא דרי על חד תלת במיא לאו חמרא הוא]. שתאן חי, ולא מזגן, יצא ידי ד' כוסות ולא יצא ידי חירות, הואיל דיין חזק מאד אין שמחה בשתייתן ולא קיים ושמחת בחגך, ובזמן הזה לאנשים שמחה ביין. שתאן בבת אחת, שעירה ארבעתן לתוך כוס אחד, לאחר שעשה, ולא שותה כל כוס וכוס אחר שבירך. פי' אחר, אע"פ שלא עירה כולן לתוך כוס אחד אלא הניח כל הכוסות ושתאן כולן זו אחר זו יחד. והוא דשתי רובא דכסא, מלא לוגם אחד דהיא פחו' מרביעית. מצוה לטעום כולן מד' כוסות אבל אם שתה אחד מן המסובין רובא דכסא יצאו כולן ידי חובתן. הכי מוכיח בעירובין פרק בכל מערבין [מ' ע"ב].
מה תועלת יש לתינוקות ביין, וכי בני חיובא נינהו. מחלק להן קליות והן שואלין ויפרש להן הילכות פסח. חוטפין מצה, ממהרין לאכול שמא התינוקות ישינין ולא ישאלו. פ"א, אם התינוקות אוכלין קודם הגדה חוטפין מידם כדי שלא ישנו שהאכילה מביאה את השינה. [פ"א מגביהין את השולחן או הקערה בשביל התינוקות שלא יישנו]. לעמוד מבית המדרש כדי לאכול.
<h2>דף קט.</h2>
בבבל בבגדי צבעונין, במה שהיא שמיחה ובמה שנהגו לשמח. קיסטא דמורייסא, מידה שהיו מודדין בה מורייס, ובה משערין רביעית לפסח. היה מחלקן לד' רביעיות [תמניתא, שם מידה הוות יתירה על דהשתא ריבעא] ובה משערין. היו ממלאין אותה והנשאר הוי רביעית.
<h2>דף קט:</h2>
פיס'. לילה המשומר ובא מן המזיקין ואין יכולת להזיק כדכת' ולא יתן המשחית וגומ'. מצטרף לטובה, שלא יהו זוגות, ואינו מצטרף לרעה, לעשותן זוגות. [לשון הרי"ף] בתרי כסי קמאי כו'. ולי נראה טעם קמא עיקר, שאם היו מקדשין במקום אחד ואחר כך סועדין במקום אחר היה ראוי לעשות כן, אבל כיון שמקדשין ואמ' הגדה במקום סעודה מה הפסקה איכא הכא דצריך לברך תרי כסי קמאי, אם כן כשמקדשין יברכו על הגפן לאחר הקידוש, אלא הואיל ודעתן לשתות אינו ראוי לברך.
<h2>דף קיד.</h2>
פיס'. מברך על היום, אשר בחר בנו וכו'. וטעמייהו מפורש בברכות [נ"א ע"ב]. הביאו מיני ירקות מטבל בחזרת. אינו חובה לטבל בחרוסת. אלא במה שהוא רוצה אפי' במלח אפי' שלא בטיבול, אלא כל מאכלן בטיבול, ומברך עליה בורא פרי האדמה. עד שמגיע, קודם שיגיע לאותה חזרת שאוכל אחר המצה ועליה מברך על אכילת מרור. [כדכת' על מצות ומרורים יאכלוהו שהוא פרפרת הפת שטובלה אחר הפת שכל מיני סעודה שבאין אחר הפת נקראין פרפרת] והאי דקתני מטבל בחזרת לאו דווקא אלא ירקות כל שהן כמו שאנו נוהגים בכרפס, ואינו מברך לאחוריו בורא נפשות, כדי שיסמוך על אותה ברכה לחזרת הבאה בסוף. והיה צריך לברך ב' ברכות, כמו שמברך על המצה אלא טעמ' משום שנפטרה בכרפס. וה"ר ישעיה פי' שאינו צריך לברך בורא פרי האדמה על חזרת הבאה אחר ברכת המוציא שהפת פוטרת כל מיני מאכל שיודע שיבואו לפניו כדתנן בירך על הפת פטר את הפרפריות. הביאו לפניו אחר שעשה טיבול ראשון, מצה וחזרת וחרוסת, לפי שרוצה לומר הגדה יהא לפניו באותה שעה, ואחר כך מסלקין אותן כדי שיכיר תינוק וישאל. וכשהמקדש קיים מביאין לפניו גופו של פסח, אע"פ שלא היו אוכלין אותו אלא אחר סעודה. סילקא, תרדין. דג וביצה שעליו, שהיו טחין הביצה על הדג. גרמא ובישולא, המרק ובשר שנתבשל בו. מטבלינן תרי טיבולי בהפסקה בין שתי פעמים.
<h2>דף קטו.</h2>
מצה דאורייתא, דכת' [שמות י"ב] בערב תאכלו מצות, אהדריה קרא לקובעו חובה בזמן הזה. ומרור רבנן דכת' [במדבר ט'] על מצות ומרורים. בזמן דאיכא פסח אין, דליכא פסח לא. למאן דאמר אין מצות מבטלות זו את זו, הלל הוא שהיה כורכן בפסח ומצה ומרור יחד ואוכלן. שטיבולו במשקין כגון ירקות שמטבל בחומץ צריך נטילת ידים שאם לא יטול ידיו נוגעות ידיו במשקין בשעה שמטבל בו החזרת, וידים שניות הן ומטמאות את המשקין להיות תחילה והאוכל הוי שיני. ובפת גזרו שיהא נוטל ידיו מפני סרך תרומה דילמא אתי למיכל תרומה בלי נטילה, ובתרומה שיני עושה שלישי. חולייה, טעמו של חרוסת. ונגע במידי דמיטנף, דאפי' נגע בדבר מאוס חוזרות הידים לטומאתן.
<h2>דף קטו:</h2>
מצה לפני כל אחד ואחד מן המסובין. את השולחן שולחנות שלהם קטנים, לפני כל אחד ואחד, ודיי בעקירת שולחן מלפני הגדול, ויש היכר לתינוקות. פטרתן מלומר מה נשתנה, והתחיל עבדים היינו. שעונין עליו, דברי הגדה והלל. מה דרכו של עני בפרוסה, כשמחזר בפתחים, אף כאן מברך המוציא בפרוסה. ורבי' שלמה ז"ל פי' בשלימה דלא גרע משאר ימים טובים. הוא מסיק ואשתו אופה, מחוסר עצים, כאן נמי ממהר להסיק ולאפות כדי שלא תחמיץ. [לשון הרי"ף] מברכין על חדא ופרוסה, משום דכתיב לחם עוני. [ירושלמי תני איזו היא ברכת מצה מניח פרוסה על גבי שלימה ופורס מן הפרוסה ומברך המוציא לחם מן הארץ וטמיש במילחא ולא אכיל עד דמברך על ההיא אומצא דהמוציא בא"י אמ"ה אקב"ו על אכילת מצה]. רח"פ דבין ברכת המוציא וברכת אכילת מצה בפרוסה. ומנהג לברך על אכילת מצה בשלימה והמוציא בפרוסה.
<h2>דף קטז.</h2>
פיס'. זיכר לתפוח, שהיו יולדות תחת התפוח וזיכר הוא אצלם. זיכר לטיט, שהיו לובנין הלבנים. צריך לקהוייה זיכר לתפוח וצריך לסמוכיה, שהוא עב זיכר לטיט. לתבן שהיו נותנין בלבינים. תגרי חרך, חלון תרגו' חרכא, והיו עומדין בחנות ומסתכלין לעוברי דרכים ואומ' להם בואו וקחו לכם תבלין למצווה שלחרוסת.
פיס'. וכאן הבן שואל. בכוס שיני הבן שואל. ויש גורסין וכן, כמו כן בנות צלפחד. חכם בנו, שואל את אביו. הוא שואל לעצמו, כאדם ששואל דבר מאחרים, ואחר כך פושט הוא לעצמו, גנות, שהיו אבותינו עובדי ע"ז, תרח.
<h2>דף קטז:</h2>
פיס'. עד היכן הוא אומר מן ההלל, חלמיש למעינו מים. כתב רב צמח גאון הואיל דהלל בלילי פסחים חייב לגומרו כדאמרינן בעירובין י"ח ימים בשנה ולילה אחת גומרין את ההלל אם כן למה אין אנו מברכין כדרך שמברכין בימים, היינו טעמא לפי שחולקין אותו לקרות מקצתו לפני הסעודה ומקצתו לאחר הסעודה. ויש שמברכין ב' ברכות. תחילה מברך לקרוא את ההלל ולבסוף לגמור את ההלל.
מצה זו, צריך להגביהה, וכן מרור. אבל כשאומר בשר צלי שלוק ומבושל אינו מגביהו. אי נמי, כשהיו אומ' פסח שהיו אבותינו כו'.
<h2>דף קיז:</h2>
קריאת שמע בערבית, כשאומ' ונאמ' כי פדה יי את יעקב וכן בשחרית כשאומ' בגלל אבות כול' דרחמי נינהו, לשון בקשה. ועשיתי לך שם גדול [ש"ב ז'], בדוד כתיב. מקדש ישראל והזמנים, לפי שישראל מקדשים המועדים כפי קביעות החדשים.
פיס'. מברך על מזונו, ברכת המזון. ברכת השיר מפרש לקמן. בין שלישי לרביעי לא ישתה, שמא ישתכר ולא יגמור את ההלל, כבר משוכר הוא. שהרי שתה בתוך הסעודה. ברכה טעונה כוס שלישי, מברך על מזונו. יהללוך, שחותם מלך מהולל בתשבחות. חמישי אומר הלל הגדול אם רוצה. אינו חובה בכוס חמישי דד' כוסות תקינו רבנן כנגד ד' מיני גאולה, והצלתי ולקחתי וגאלתי והוצאתי. הלל הגדול, הודו ליי' כי טוב כי לעולם חסדו. למה נקרא שמו הלל הגדול, שהקב"ה יושב ברומו של עולם וזן אותם בחסדו. כ"ו כי לעולם חסדו כנגד כ"ו דורות שלא היתה להם תורה וזן אותם חסדו.
<h2>דף קיט:</h2>
פיס'. אין מפטירין אחר הפסח אפיקימון [בגמ' מפרש מאי אפיקימון. ישנו מקצתן יאכלו אם התחילו לאכול פסחיהן וישנו ועדיין לא אכלו כל פסחים. כולם, לא יאכלו לאחר שהקיצו דנראין כאוכלי פסחים בשתי חבורות אבל מקצתן יאכלו. מאי אפיקימון] שלא יעקרו מחבורה לחבורה. ודריש אפיקומן אפיקו מאני, הוציאו כלים מחבורה זו ונלך ונאכל בחבורה אחרת, וסבירה ליה כמאן דאמר אין האוכל אוכל בב' מקומות כר' יהודה בכיצד צולין [פ"ו ע"א]. כגון ארדליא לי, היה אוהב כמיהין, ומפרש אפיקימון אפיקו מיני אחר שאכלו את הפסח לא יאכלו ליפתן שלא יפיג טעם פסח מפיו. כגון קליות ואגוזים וכל מיני מגדים שאין מלפתין בהן את הפת מפיגין טעם פסח. ולשמואל מותר לאכול מגדים דסבירא ליה שאין מפיגין טעם מצה. אין מפטירין אחר מצה אפיקימון, אותה שנאכלת בסוף סעודתו שהיא משומרת לשום פסח ואוכלין אותה בסוף סעודה כמו שהיו אוכלין את הפסח אחר אכילתו אין אוכלין אחריו דבר אחר. אין מפטירין סעודתן במיני ליפתן או במיני מגדים, לשון כתלמיד הנפטר מרבו. והיכא דצחא לית ליה רשות למישתי אלא מיא, אבל חמרא לא, דיין מפיג טעם פסח וכן טעם מצה. ואינו נראה לי דאפי' יין מותר לשתות. והכי מוכח בירושלמי. למה אסור לשתות יין בין שלישי לרביעי שמא ישתכר, אבל להפגת טעם לא חייש. שמע מינה דיין אינו מפיג הטעם. ועוד אמרינן לעיל כוס חמישי אומר עליו הלל הגדול, ואם היין מפיג הטעם למה שותה כוס חמישי, הואיל דתקנתן ד' כוסות הן.
<h2>דף קכ.</h2>
מה שביעי רשות, לאכול מצה ובלבד שלא יאכל חמץ. הוה שביעי דבר שהיה בכלל, שהרי כבר נאמר במקום אחר שבעת ימים תאכל מצות, אלא ללמד על הכלל כולו, מה שביעי כול'.
[לשון הרי"ף] שבועה שלא אוכל מצה סתם אסור לוכל מצה בערב הפסח מיגו דחייל שבועה אשאר ימים חייל נמי אערב פסח. שבועה שלא אוכל מצה בליל פסח לוקה משום שבועת שוא. והכי איתא בשבועות ומני לה בכלל שבועת שוא, נשבע לבטל את המצוה. והכי נמי נשבע שלא אשב בצל סתם מגו דחיילא שבועה אשאר הימים חיילא נמי בסוכת מצוה.
<h2>דף קכא.</h2>
וספרתם לכם [ויקרא כ"ג]. מצוה ביד כל אחד ואחד לספור. ממחרת יום טוב הראשון של פסח, היינו מיום י"ו בניסן. יקצור ויביא בליל י"ו ויספור מתי שירצה, ת"ל מהחל חרמש [דברים ט"ז], בזמן קצירה תחל לספור. יקצור ויספור בליל י"ו אבל יביא העומר למזבח ביום אחר, ת"ל מיום הביאכם תספרו [ויקרא כ"ג], ביום הבאה תספרו. יכול יקצור ויספור ביום ת"ל שבע שבתות תמימות תהיינה [שם] בזמן שמתחיל לספור מבערב יהו תמימות. ויש גאונים שאומרים מיכן אם טעה ולא ספר בלילה לא יספור ביום ולא יברך כלל, אפי' בלילות אחרות, שאין תמימות. וכן נראה לי דכת' תספרו חמשים יום, כל מ"ט יום תספור ואם לא ספר לילה אחת נמצא שלא ספר נ' יום. והכי נמי אם שכח ולא מנה לילה אחת, כשנגמר ולא הזכיר מנין השבועות אינו סופר שנ' שבעה שבועות תספר לך. אבל באמצע השבוע אם לא מנה מנין השבועות יספור בלילה אחר. ויש גאונים שאומרים הואיל ובזמן הזה דרבנן הוא אין להקפיד אם שכח לילה אחת לברך שאר לילות. ואינו נ"ל דבזמן בית המקדש קיים פטור היאך יברך עכשיו ויהא טפל חמור מן העיקר, ומוציא ברכה לבטלה. ויש סופרין בלא הזכרת השם, היכא דטעה להוציא עצמו מן הספק. ומברכין מעומד. ושמעתי מדרש, לפי שנ' מהחל חרמש בקמה אל תיקרי בקמה אלא בקומה. מצוה למימני יומי דכת' תספרו חמשים יום [ויקרא כ"ג] ומצוה למימני שבועי דכת' שבעה שבועות תספור לך [דברים ט"ז]. החדש אסור מן התורה דכת' [ויקרא שם] ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה בכל מושבותיכם בכל מקום שאתם יושבין.
<h2>דף קכא:</h2>
פדי[ו]ן הבן, אבי הבן מברך שהוא חייב בפדיון כדכת' [במדבר י"ח] ופדויו מבן חודש תפדה. ומי שמתנה עם הכהן לפחות מן הפדיון מה' שקלים אין בנו פדוי כדאמ' בבכורות בפ' יש בכור רצה הכהן ליתן לו במתנה רשאי [נ"א ע"א]. פי' לאחר שנתן ה' סלעים. רב חנינה הוה רגיל דקא שקיל ומהדר חזיה לההוא גברא דהוה אזיל ואתי קמיה אמר לו גמרת ויהבת מידי הילכך אין בנך פדוי. השתא היכא דלא היתנה אלא לפי שעבר לפניו, וידע דהוי נהיג למיהדר לא עבר כלום, כל שכן אם התנה. ומצות פדיון הבן לאחר חודש מיד.
